אפשר להתבונן על הגששות דרך המשקפיים של חוקרי שפה. העקבות הן חלק מאוצר המילים שלה, דפוסי התנועה וסימני השדה יוצרים את ההקשר, והגשש לומד בהדרגה לקרוא את הסיפור שנכתב בשטח. היכולת לקרוא עקבות וסימני שדה הייתה במשך רוב ההיסטוריה האנושית מיומנות נפוצה הרבה יותר מכפי שהיא היום.

בחברות נוודיות וילידיות, קריאת עקבות הייתה מיומנות קיומית בסיסית. היא שימשה לציד, התמצאות בשטח, זיהוי טורפים ובעלי חיים ארסיים, גילוי נוכחותם של אנשים אחרים ומציאת בעלי חיים מבויתים שאבדו. מאחר שתרבויות אלו לא העלו את הידע שלהן על הכתב, שפת הגששות לא הפכה לחלק מהמדע והתרבות השלטת, וכיום היא נחשבת במידה רבה ל״שפה בסכנת הכחדה״.

כדי להנגיש את השפה הזו לציבור הרחב, אני פונה לכלי עתיק יומין אך רב עוצמה: אמנות האיור המדעי. באמצעות תרגום עקבות הבר לאיורים ברורים, אנו יכולים ללמוד לקרוא את הנוף כספר פתוח ולזהות את נוכחותם של בעלי החיים שחולקים איתנו את המרחב.

עקבות הן לא חותמת

אחת הטעויות הקלות ביותר כשמתחילים ללמוד גששות היא לדמיין שלכל בעל חיים יש עקבה אחת קבועה וברורה. במגדיר נמצא איור מסודר: מספר האצבעות, כרית כף הרגל, ציפורניים, צורה כללית. נדמה שאם רק נמצא בשטח את אותה הצורה, נוכל לזהות אותה מיד.

במציאות הדברים מורכבים הרבה יותר. אותו בעל חיים יכול להשאיר עקבות שונות מאוד זו מזו. הקרקע יכולה להיות לחה או יבשה, רכה או קשה. חול יכול לקרוס לתוך העקבה, אדמה בוצית יכולה להרחיב אותה, וצמחייה או אבנים יכולות להסתיר חלק ממנה. לעיתים בעל החיים דורך עם כל כף הרגל ולעיתים רק חלק ממנה נרשם בקרקע. גם התנועה משנה את הצורה - בעל חיים שהולך לאט לרוב אינו משאיר אותה עקבה כמו כשהוא רץ.

עקבה איננה חותמת מדויקת של כף הרגל. היא תוצאה של מפגש בין הגוף של בעל החיים, אופן התנועה שלו והמצע שעליו עבר.

אז איך בכלל מציירים עקבה?

כאשר מאייר רוצה ליצור מגדיר עקבות, הוא אינו יכול פשוט להעתיק את מה שהוא רואה בשטח. איזו עקבה עליו לבחור? עקבה אחת ברורה במיוחד? סדרה של עקבות מאותו בעל חיים? עקבות שנמצאו על מצעים שונים? אולי דווקא מבנה כף הרגל של בעל החיים עצמו? כל אחת מהאפשרויות האלה תוביל לציור מעט שונה.

מאייר עקבות נדרש לכן להחליט אילו פרטים חשובים לזיהוי, אילו מהם משתנים מעקבה לעקבה ואילו אפשר להשמיט. במילים אחרות, כל איור הוא במידה מסוימת הכללה של המציאות.

זו אינה בהכרח בעיה, ולמעשה, גששים עושים דבר דומה בראש: כאשר הולכים לאורך שביל ועוקבים אחר רצף עקבות, אי אפשר לעצור במשך דקות מול כל עקבה. עם הזמן לומדים לזהות במהירות כמה מאפיינים מרכזיים: צורה, גודל, מספר אצבעות, מבנה הכרית, נוכחות טפרים, היחס בין האצבעות ולעיתים גם המרווח בין העקבות. העין לומדת להפוך את המגוון הגדול של עקבות למעין תבנית מוכרת.

גם איור טוב במגדיר צריך לעשות זאת: ללמד את העין במה להתמקד.

קרומי השחייה הנסתרים של הלוטרה

עקבות הלוטרה ממחישות היטב את הקושי. ללוטרה חמש אצבעות, כרית מרכזית מורכבת ואסימטרית, טפרים וקרומי שחייה בין האצבעות. בכף הרגל הקדמית יש גם כרית נוספת באזור העקב.

על הנייר זו נשמעת כמו עקבה מלאה בפרטים שקל לזהות, אבל בשטח חלק גדול מהם עשוי כלל לא להופיע. קרומי השחייה מתקפלים ולא תמיד נרשמים בקרקע. גם האצבע הראשונה וכרית העקב עלולות שלא להשאיר סימן ברור. כתוצאה מכך, עקבת לוטרה חלקית יכולה להיראות שונה מאוד מהאיור האנטומי של כף הרגל, ואף להטעות עין שאינה מיומנת.

גם המצע משפיע מאוד על מה שהגשש רואה. בתחילת הדרך, פגשתי עקבות לוטרה בעיקר בקרקע חרסיתית. בעקבות המראה החוזר שלהן במצע הזה יצרתי לעצמי תמונה מסוימת של צורת העקבה. רק מאוחר יותר, כשמצאתי עקבת לוטרה על מצע קשה יותר, הופיעו פרטים שלא הצלחתי לראות קודם - וביניהם קרומי השחייה. המפגש החדש שינה גם את האופן שבו בחרתי לצייר את העקבה.

לפעמים מה שנדמה לנו כתכונה קבועה של בעל החיים הוא למעשה תכונה של העקבות שאנחנו רגילים לפגוש

הארנבת: כשהטשטוש הוא הסימן

אצל הארנבת הבעיה אחרת. כפות הרגליים שלה מכוסות שיער צפוף, ולכן פעמים רבות הן אינן משאירות עקבה חדה וברורה. במקום כריות ואצבעות מסודרות מתקבלת לעיתים צורה מטושטשת ומוארכת. בחלק מהעקבות ניתן לראות את האצבעות. באחרות בעיקר את הטפרים. לעיתים שתי האצבעות המרכזיות יוצרות צורה שעלולה אפילו להזכיר עקבה של צבי. גם כאן תהליך האיור הפך לתהליך של למידה.

גם טביעת השיער עברה שינוי בפרשנות. בתחילה היא נתפסה כמעין רעש שמפריע לראות את העקבה. בהמשך התברר שדווקא המרקם המטושטש הזה הוא מאפיין חשוב שיכול לסייע להבדיל בין עקבת ארנבת לבין עקבת שועל.

לצייר את מה שנפגוש בשטח

אז מה הופך איור של עקבה לאיור שימושי? מצד אחד, עליו להכיל מספיק מידע כדי שאדם יוכל להשתמש בו לזיהוי בשטח. מצד שני, עליו לייצג לא את העקבה האידיאלית ביותר האפשרית, אלא עקבה הדומה ככל האפשר למה שסביר שהגשש באמת יפגוש באזור שבו הוא נמצא.

איור אנטומי יכול להיות מדויק מאוד מבחינה ביולוגית, אבל לא בהכרח שימושי עבור מי שמנסה לזהות עקבה חלקית בחול. לעומת זאת, ציור שמשמיט פרט שאינו נראה בדרך כלל ומדגיש דווקא סימן קטן אך עקבי, עשוי להיות כלי טוב הרבה יותר לגשש.

במובן הזה, מגדיר עקבות מאפשר ללמוד דרך הסתכלות. הוא אומר לנו אילו פרטים חשובים, מה יכול להשתנות, על מה לא כדאי להסתמך יותר מדי ומה נשאר יציב גם כאשר העקבה אינה מושלמת.

ללמוד לקרוא מקום

לגששות יש שימושים מדעיים ברורים. חוקרים ואנשי שמירת טבע משתמשים בעקבות כדי לזהות נוכחות של בעלי חיים, ללמוד על תפוצה והתנהגות ולעיתים אף להעריך אוכלוסיות. היתרון של הגששות הוא בהיותה כלי מהיר וזול יחסית לאיסוף מידע על חיות בר.

אבל מעבר לכך: ככל שלומדים לזהות יותר סימנים, משתנה גם האופן שבו חווים את המקום. שביל שקודם נראה ריק, מתחיל להתמלא בהתרחשויות. פתאום אפשר לראות שמישהו עבר ליד השיח בלילה, שבעל חיים חפר באדמה, שאחר עצר ליד המים או שעקבה אחת נדרסה מאוחר יותר על ידי עקבה אחרת.

החיות עצמן אינן חייבות להיות מולנו כדי שנדע שהן נמצאות כאן. במובן הזה, ללמוד גששות פירושו ללמוד לראות גם את מה שכבר איננו גלוי. וכמו בכל שפה, בהתחלה אנחנו מזהים סימנים בודדים. אחר כך מתחילים לחבר ביניהם.

עם הזמן, במקום עקבות נפרדות בחול, מתחיל להופיע סיפור.