מלאכות מסורתיות תמיד הדהדו עמוק בתוכי אך לא תמיד יכולתי לתת לזה הסבר. כילד, המלאכות נראו כמו מסע קניות צעצועים מהטבע . כשהייתי נער – המוטיבציה לעשייה בערה מתוך תחושת מועקה שהסרטים ההוליוודיים העניקו לי כהכנה ליום בו העולם הפוסטמודרני יקרוס וכולנו נצטרך לתקופת האבן. כשמצאתי לעצמי דרך אידאולוגית, המלאכות נתנו לי "תעודת הכשר " להניח את דעתי על כך שאני מייצר דברים "אקולוגים " ואולי הרגשתי גם יותר שקט בכך שלשעה קלה אני לא שותף לאסונות הסביבתיים מבית המלאכה של הקהילה גלובאלית.
בעוד אני מעיין בספרים על תרבות החומר האינדיאניות, מתנגן בתוכי חליל הניי העיראקי ומסרב לעזוב.כן, ניסיתי להיות אינדיאני. לא עם נוצות, אלא כזה שחי חיי תרבות הרמוניים עם כולם ובייחוד עם הטבע. ניסיתי לחפש רוחניות נקייה מכל עבר או עול של ההיסטוריה המגואלת בדם החברה שלנו. אבל שוב ניגון העוד במונית שרות בחזרה מסוף שבוע ביער הניע בי משהו הרבה יותר עמוק מכל צלילי הדיג'ידירו שרקדתי לצלילם ביער. גם הארוחות השלוות והמענגות ביותר ביער עם כל האוכל האורגני בעולם, לא הצליחו לענג אותי כמו ארוחה מביצים וחצילים לא אורגניים שבושלו בסיר אלומיניום בבית סבתא בלב רמת גן.
ביום קיץ בצהרי היום הדלקת מדורה הינה מלאכה פשוטה. כל גפרור מעורר את תשוקת העשבים לבעירה. רוח, גשם ולחות יכולים לעיתים קרובות לעשות את מלאכת בניית המדורה למתישה עד מאוד. אחד מאותם ימים התחיל בהשתלמות של חוגי הסיירות בהובלת דני מדור לפני כעשר שנים. היה זה אחר צהריים גשום למדי בשפלת יהודה ובין אותם טיפות, חבורת מדריכים מנסים להדליק אש, בתקווה שתוכל לחמם את הלילה הלח. חיפשנו חומר יבש להדלקת המדורה אך לשווא. כל הזרדים העשבים היו מלאים במים.
תמצית התה החזקה עם הנענע שמלווה את טעם ימי החורף בבית סבא וסבתא שברמת גן, כנראה צרב בתודעתי איכות תה שכנראה אף כוס עם תיון לא תוכל להשתוות לה .
שנים ניסיתי ללמוד ממיטב מורי ומדריכי כיצד להכין תה מוצלח. היו כאלה שמרתיחים את המים ולאחר מכן מערבבים את הכל ביחד, היו אחרים שהרתיחו את הכל מראש והיו גם כאלה שזרקו שני עלה נענע לכוס מים חמים.
בין הגחלים הלוחשות טמונה הליבה, שאת גורלה אדע רק כשתצא לאוויר העולם ותתנער מהאפר האפור של המדורה
כמדריך טיולים במשך שנים הייתה הליבה עבורי חידה גסטרונומית. מכיוון שמעולם לא טיילתי בסיני רק יכולתי .להנות משמועות של אנשים על הלחם המיוחד הזה וכמה טוב הוא שם
כל מי ממכרי שניסה לחקות את המלאכה, הוציא יציקה מפוחמת וקשת עיכול לעייפה, כך שבמשך שנים לא נגעתי במלאכה זו… עד שהוזמנתי לארוחת צהריים אצל משפחת אבו גלדן הבדואית מרמת ציפור
אחרי שהתנסתי במספר דרכים של הדלקת אש ללא גפרורים (מקדח יד,מקדח קשת, צור וברזל…) הזמין אותי ד"ר יגאל סיתרי לנגריה שלו להתנסות בשיטה מרתקת של הדלקת אש – מקדח תנופה. מקדח התנופה מצליח לקחת את הכלים הפשוטים ולשלב אותם עם טכנולוגיה ניפלאה של גלגל תנופה שיוצרת ערכה ששומרת הרבה מהאנרגיה של תפעול הערכה בעזרת גלגל תנופה.הדבר יוצר מערכת יעילה ביותר מבחינה אנרגטית עד כדי כך שאפילו עד היום במקומות רבים בעולם משתמשים בו כמקדחה לעץ ולאבן פרימיטיבית. יגאל בנה את המקדח בצורתו המקובלת עם גלגל תנופה מעץ אך הרבה ניסיונות והרבה עשן לא הצליחו להעלות גחל בידנו.
