בעוד אני מעיין בספרים על תרבות החומר האינדיאניות, מתנגן בתוכי חליל הניי העיראקי ומסרב לעזוב. כן, ניסיתי להיות אינדיאני. לא עם נוצות, אלא כזה שחי חיי תרבות הרמוניים עם כולם ובייחוד עם הטבע. ניסיתי לחפש רוחניות נקייה מכל עבר או עול של ההיסטוריה המגואלת בדם החברה שלנו. אבל שוב ניגון העוד במונית שרות בחזרה מסוף שבוע ביער הניע בי משהו הרבה יותר עמוק מכל צלילי הדיג'ידירו שרקדתי לצלילם ביער. גם הארוחות השלוות והמענגות ביותר ביער עם כל האוכל האורגני בעולם, לא הצליחו לענג אותי כמו ארוחה מביצים וחצילים לא אורגניים שבושלו בסיר אלומיניום בבית סבתא בלב רמת גן.
חשבתי שאני חוזר למקורות, אבל שוב ושוב סיפורי סבתא על החיים בעיראק חושפים לי את הטבע שיושב בתרבות משפחתי. בתוך הארונות של הקלטות וכלי הבית הישנים בבית סבתא שאני כל כך אוהב לנבור בהם.
תוך כדי החזרה בתשובה האורגנית שלי, דודה כרמלה סיפרה לי כיצד סבא לקח זרעים של דלעת מהירקן והתחיל לגדל מאחורי הצריף במעברה. סבתא הוסיפה כי את הזרעים של הדלעת הוא היה משרה כמה ימים לפני הזריעה במים עם שום. ישר ירד לי האסימון שסבא שלי עשה חיטוי אורגני לזרעים עם החומרים האנטיביוטיים שנמצאים בשום ולא עם החומרים הכימיים שמצפים היום את רוב הזרעים בחקלאות .הדלעות הללו כמובן עלו וגדלו להיות להתחלה של עסק הירקות המשפחתי שדוד אברהם עד היום מחזיק.
סיפור זה שיבש לי את הסרט שהייתי בתוכו ושהאפיל על המציאות בה אני חי. לרגע יכולתי להתבונן על התרבות המזרחית שלי כמו משהו שהוא יותר ממוזיקה יפה וקובה טעימה.
כל פעם שסיפרתי על הסיפור הזה לחברי רציתי עוד, וכך נפערו חורים שהלכו וגדלו בסרט האינדיאני האקולוגי. ניסיתי להתחקות בעקבות העבר שלי וגיליתי את המאבק האימתני בין התרבויות: כיצד הציונות והמערביות שבאה איתה יצאה ובכוח ניסתה למחוק את הצבע של כולנו וליצור חברה אחידה ומשעממת כיער אקליפטוסים שננטע בשורות .
בשומעי על החיים על נהרות בבל הצטיירה לי חברה שחייה סבבו סביב המשפחה והקהילה ולא רק סביב ההגשמה העצמית שמטפטפת היום לכל חלקה טובה ואוכלת את בסיס החברה שבה אנו חיים.
דמעות עלו לי כשהבנתי כמה נכסים נכחדו מהעולם שאני וילדי לא נזכה לראותם ושמחתי לראות כל צמח חורש ששרד וכעת מנסה למצוא את דרכו אל האור בין עצי האקליפטוסים המזדקנים.
הבנתי באותו רגע שאני משרת של אותה מלחמה רק הפעם במסווה של יפה נפש המתמקד באקולוגיה הוליסטית.
החורים הלכו וגדלו עד כי הרגשתי כי אני חי בין שתי מציאויות שלא יכולות לדבר האחת עם השניה רק בגלל המרחק התרבותי שלהם.
האתר שלפניכם מנסה לספר את המסע האישי שלי והנסיון לגשר על התהומות התרבותיים הללו בהתחקות אחרי המפגשים של החברה הישראלית עם הטבע שסובב אותנו.
