בשכונת נווה חיים שבחדרה, בפינה לא מוכרת הנמצאת בחלקה הצפוני של השכונה וגובל עם החולות של חפציבה  יש רחוב מיוחד של משפחה מורחבת מרוקאית עם סיפור מיוחד.

משקי העזר שבן גוריון ראה בחזונו שיהיו לכל עולה על מנת לכלכל את משפחתו כאן הצליחו לשגשג בימי קום המדינה המשקים היו מלאי תנובות.

השכונה הקסומה מכילה בתוכה סיפורי מלאכות רבים כמו אבא שהיה מכין מיזרונים מצמח הליפה. והדוד שכשהיה חולה הרופא המליץ ליקנות לו עדר עיזים – עדר שרעה בחולות חפציפה אחרי למבנה המחייה עם הדיונות החצי מיושבות. בית גידול המאפשר שגשוג שאין שני לו בארץ של כחליל הגליל מין נדיר של פרפר שחי ממש מרעה העזים.

בחצר כל בית נבנה טאבון פרנה מסורתי.במרכז בקתא צריף קטן המכיל את העץ ואת כלי האפייה יושב הטאבון המרשים הזה על האדמה וגדולו כ 2 מטר אורך וכמטר רוחב. ומטר שלושים גובה .

הטאבון עצמו נבנה עם קורות ברזל להחזקת הקונסטרוקצייה ותערובת של הרבה חול ומעט מלט בונות קיר של 20- 50 ס"מ עובי. המיוחד בטאבון הזה בניגוד לחבריו שבבסיסם לבני אדמה / שמוט. כאן יושבים חלוקי נחל המתלהטות בקלות בעת ההדלקה של הטאבון ומאפשרות לגחלים להמשיך לחיות בינם ולאפשר זרימה של אוויר חם לתחתית הלחם.

החלוקים יוצרים מאפה עם תחתית מיוחדת מלאה גומות . מספרים שבאפיית הלחמים בשישי כאחת מהאבנים  היתה נתפסת באחד הלחמים הסבתא הייתה מבקשת להשאירה בפרנה כי "זו נשמה שבאה להתארח בקבלת השבת שלנו ".

באחת מהחצרות הראו לי אבן ריחיים שהאבא סיתת במו ידיו על מנת שדודתו תוכל לטחון קמח.

מספרים שבעבר במרכז השכונה היה טאבון גדול במיוחד שביום שישי היו מכניסים אליו את סירי החמין של כל המשפחות . וביום שבת לאחר בית הכנסת כולם היו באין לטאבון לקחת את הסיר השבת שלהם.

עד היום יש בשכונה סבתות יקרות  שיושבות כל יום שישי ואופות כ 50 כיכרות פרנה על מנת לקיים "מצוות חלה" ומחלקות אותם לכל השכונה.